<h1>ספר החינוך מצוה רצ"ג</h1>
<h2>דף קלה:</h2>
שיהיה כל קרבן שנקריב מן הבהמה מבן שמונת ימים ומעלה לא פחות מזה וזאת היא מצות מחוסר זמן בגופו, והמקרא המזהירנו בזה הוא שכתוב [ויקרא כ"ב] שור או כשב או עז כי יולד והיה שבעת ימים תחת אמו ומיום השמיני והלאה ירצה ודברי התורה נוטריקון הם, ומורה הכתוב שקודם לכן לא ירצה הקרבן, וזה וכיוצא בו יקראו זכרונם לברכה לאו הבא מכלל עשה עשה, ולפיכך אין לוקין עליו, וכמו שביארו זכרונם לברכה בחולין פרק אותו ואת בנו [פ' ע"ב] שאמרו שם לענין מלקות, הנח למחוסר זמן שהכתוב נתקו לעשה. משרשי המצוה מה שהקדמנו בענין הקרבן על צד הפשט, כי בכח הפעולה יתעורר האדם להכשיר מעשהו ולכן נצטוה להיות פעולת הדברים שבהן הכשר המעשה שלמה בכל כחו. ומשלימות הקרבן שיהיה מבן שמונת ימים והלאה כי קודם לכן איננו ראוי לכל דבר ולא יחמוד איש אותו לאכלה ולסחורה ולתשורה. מדיני המצוה מה שאמרו זכרונם לברכה [שם כ"ב ע"א] שתורים שלא הגיע זמנן שהן אסורין לקרבן כמו בהמה שלא הגיע זמנה, וכן בני יונה גדולים הרבה אסורים, והטעם בהם שהגדלות בהן נחשב כמום, ודרך כלל אמרו זכרונם לברכה במשנה בתורים ובני יונה שתחלת הציהוב שבזה ושבזה פסול לפי שהוא גדלות ביונים וקטנות בתורים. ודרשו זכרונם לברכה [שם ל"ח ע"ב] בזה המקרא כי יולד פרט ליוצא דופן שפסול לקרבן, תחת אמו פרט ליתום, כלומר שנולד אחר שנשחטה אמו, ומן הדומה שבכל זה איפשר לומר שאין השלמות בהן כמו בנולדים כדרכו של עולם, וכבר כתבתי כי החיוב להיות הקרבן בתכלית השלמות מכל צד. ויתר פרטיה מתבארים בספרא וסוף מסכת זבחים. ונוהגת בזמן הבית בזכרי כהונה כי להם מצות הקרבן ועל ידם יתקרבו, והם הוזהרו מן הדומה בענין, אבל מכל מקום ראיתי לרמב"ם זכרונו לברכה שכתב וזה לשונו, וכן המקדיש מחוסר זמן הרי הוא כמקדיש בעל מום עובר ואינו לוקה כמו שביארנו, עד כאן. נראה מדבריו שהוא סובר שחייוב מצוה זו אף על הישראל המקדיש אותו, וכיון שכן יש לנו לומר לדעתו שחייוב מצוה זו בין בכהנים בין בישראלים ובזכרים ונקבות. ועובר על זה והקריב מחוסר זמן או הקדישו לדעת הרמב"ם זכרונו לברכה ביטל עשה אבל אינו לוקה לפי שהוא לאו הבא מכלל עשה, כמו שכתבנו.
